יום חמישי, 15 באפריל 2010

וויסקי לייב לונדון 2010 - היום השני

קמנו הפוכים ולא במקרה, הרי ביום הקודם שתינו כהוגן! לכן, לקחנו את הבוקר לאט, ירדנו למסעדה של המלון, אכלנו ושתינו. המשכנו לקצת פעילות ספורטיבית בקיר טיפוס שנמצא בתוך טירה (מומלץ!). לאחר מכן ישבנו בפאב מקומי, שם אכלנו אוכל תאילנדי חריף וטוב שלווה בבירה קרה. חזרנו להתרעננות  בחדר ועלינו על ה underground בדרך חזרה ל Hurlingham Club.
יום השבת נראה אחרת לגמרי. לא, העיצוב לא השתנה, אבל האווירה השתנתה, ועוד איך השתנתה...
כרטיס ליום מלא (הכולל כבערב הקודם את שמונת הוואוצ'רים לטעימות וויסקי וארבעת הוואוצ'רים לאוכל) עלה 32 פאונד בשער. לא צריך להיות גאון חברתי/כלכלי בכדי להבין שכל מי שהיה מעוניין לטעום וויסקי בזול העדיף ללכת ביום שבת, וכך זה נראה ... כאילו כולם באו.
המקום היה צפוף, וליד כל דוכן הייתה התקהלות. אם רצית לטעום נאלצת לפלס את דרכך אל עבר המטעים ולהצליח ללכוד את תשומת ליבו. הסברים מפורטים על המאלטים כמובן לא ממש יצא לשמוע.
כאילו הצפיפות לא הספיקה, המארגנים החליטו להקרין משחק כדורגל על מסך שהועמד במיוחד באמצע הרחבה. אתם מוזמנים לסכול אותי באבנים, אבל משחק כדורגל באירוע שכזה הופך את החוויה מתערוכת טעימות נעימה ושקטה לפאב אנגלי צפוף ורועש.
כעת, אחרי שסיימתי לקטר, אפשר להגיע לחלק בעקבותיו התכנסנו כאן: הוויסקי עצמו.

כהרגלי התחלתי עם האירים. הפעם עם המותג The Wild Geese. המטעים בדוכן התהדר בכך שייחודו של הוויסקי הוא במלאכת ערבוב החביות בכדי לקבל פרופיל טעם ספציפי, ומכאן בצלילות הטעמים שבו.
The wild geese, rare Irish whiskey (התווית הלבנה)
אף: ווניל.
בפה: חמאה ווניל.
פיניש: בינוני באורכו ותנחשו באיזה טעם...
תכלס: תענוג להתחיל ככה את היום.

The wild geese, Single malt (התווית השחורה)
אף: מבושם מאוד וונילי – תענוג!
בפה: גוף מלא, פירות יבשים ועוד יותר ווניל מהוויסקי הקודם.
                                                                                    פיניש: בינוני באורכו וונילי.
תכלס: וויסקי שאשמח לפרק ממנו בקבוק.

משם המשכתי לדוכן למזקקת Springbank שמאז שכתבה עליה “Islay”  בבלוג הוויסקי שלה הפכה לאגדה בין קוראי הבלוג שלה, ולא בכדי. “Islay” התלמדה במזקקה ונתנה לנו פירוט מילולי וויזואלי מפורט על אומנות הזיקוק (קריאה מומלצת לכל חובבי הוויסקי למיניהם). ספרינגבנק מזקקים מספר מותגים. מתוכם טעמתי שניים:

Springbank 18 years old
אף: ריח עדין שמזכיר את הריח בחוף הים.
בפה: עץ אורן, הדרים ועישון ברקע, כולם יושבים להם באיזון בחלל הפה.
פיניש: עשן שמגיע באפטר טייסט- פיניש נהדר.
תכלס: אהבתי מאוד אבל לא נפלתי מהרגליים (בניתי ציפיות גדולות).

Longrow 14 years old
אף: המון מליחות ואצות.
בפה: גוף עדין, כבולי ומלוח.
פיניש: הכבול חלש אך נשאר וממלא את כל הפה.
תכלס: וויסקי נחמד עם אף מעניין.  

הבטחתי לעצמי ולכם טעימות של וויסקי יפני. וכך, הגעתי ביום השני סוף סוף לטעום מתאגיד הוויסקי השני ביפן (לא בחשיבותו, רק בסדר הטעימה שלי)  - Nikka. לניקה גם כן שתי מזקקות מאלט בבעלותם Yoichi ו Miyagikyo. בביתי יש בקבוק של היואיצי 10 והוא מאלט מעושן עשוי היטב, שיכול להתחרות בטובות של מזקקות Islay בסקוטלנד. עם רושם כזה בזיכרוני הסתערתי על הדוכן...

Nikka pure malt white
אף: כבול עדין.
בפה: מרגיש צעיר, יין פורט וכבול עדין.
פיניש: בינוני, כבול עדין ופלפל.
תכלס: מאוזן אך מרגיש צעיר מדי.

Nikka Taketsuru 17 years old, pure malt
אף: פירותי, ברשימותיי רשמתי "מעולה".
בפה: גוף מלא, פירותי ומעט אגוזי.
פיניש: אלכוהולי, חזרתי לבדוק את התווית 43%, נו טוב , פיניש אלכוהולי...
תכלס: אני מעדיף לא להביע דיעה. משהו לא התחבר לי עם המאלט הזה: האף מעולה, הפה נחמד והפיניש אלכוהולי. אולי זה אני ולא המשקה.
מיפני לבנאלי- ראיתי התקהלות ליד הדוכן של גלנפידיך, כמובן שלא תכננתי לבזבז תקן בקיבולת האלכוהול שלי על המזקקה המוכרת ביותר, אך דבר מסוים באופן ההתקהלות משך אותי, ולא הצטערתי. בין הבקבוקים הונח לו הבקבוק חדש של המזקקה שמעולם לא ראיתי Glenfiddich rich oak הסתבר שהוא שכב 14 שנה בחביות אקס בורבון, 12 שבועות בחביות אירופאיות חדשות, ו- 6 שבועות בחביות אמריקאיות חדשות. אז אם החלטתי לטעום גלנפידיך, עדיף שאתחיל עם מהדורה אחרת שלהם בכדי שתהיה לי נקודה להשוואה:

Glenfiddich 21 years old
אף: הריח החלש יחסית המאפיין את המזקקה.
בפה: גוף מלא וטעמים חריפים – צ'ילי.
פיניש: בינוני וחריף.
תכלס: קפיצת מדרגה מגרסת ה 15 שנים שלהם.

Glenfiddich rich oak, 14 years old
אף: אלון, ממש מריחים את העץ, נפלא.
בפה: חלק מאוד וקרמי, ממלא את חלל הפה כאשר האלון ברקע.
פיניש: אפטר טייסט מעולה וארוך של אלון.
תכלס: וויסקי פגז, לרוץ לקנות!

הגיע הזמן לאכול, והפה כבר התחיל להעלות ריר כשנזכר במנות הנהדרות של יום האתמול. אולם, כשהגענו ל"חדר האוכל", גילינו לתדהמתנו שהאוכל לאותו היום היה סנדביצ'ים מוכנים מראש, ארוזים, מעוכים וקרים. לא ידענו עם לצחוק או לבכות, והתנחמנו בעובדה כי כבר אכלנו ארוחת צהריים מלאה. יאללה, עוד קצת מים מגלנליבט ולטעימות. את הוויסקי של מזקקת גלנליבט רובינו מכירים, טעמתי בעבר את גירסת ה 12 שנה, 15 וגירסת ה18 שנה המצוינת שלהם. כעת הגיע הזמן לנסות גלנליבט XXV (כלומר: 25 שנה). כשביקשתי לטעום ממנו המטעים בדוכן ביקש מראש שני וואוצ'רים על הטעימה. בשמחה השבתי וקיבלתי בתמורה כוס נדיבה במיוחד...

Glenlivet XXV
אף: פירותי ומבושם, הניחוחות מתפרצים מהכוס.
בפה: גוף קטיפתי ומלא, פירות יבשים, הל ווניל מורגשים חזק.
פיניש: ארוך פירותי ונילי ונעים.
תכלס: וויסקי נהדר שהשנים הרבות בחביות מחמיאות לו מאוד.

בחדר האוכל עם בן דודתי מנסה לסיים את הגלנליבט XXV
השעה הייתה כבר 16:00, עוד שעה סוגרים ושתיתי לא מעט עד עכשיו... והגלנליבט עדין בכוס, עוד שלוק ועוד שלוק, הבחור בהחלט מזג לי המון, המחשבה לשפוך את הנוזל הנפלא הזה למרקקה הטרידה אותי. מתי כבר יצא לי לשתות כזה נקטר בשנית, אני אקנה בקבוק? אין סיכוי, וויסקי יקר מדי לכיס שלי. אולי כוסית בפאב? גם אין סיכוי, היא תעלה לי כמו כל היום טעימות הזה. עוד רבע שעה ונשברתי, הזלתי דמעה ולמרקקה.

בדוכן ממול גלנרוטס הציגו דיספלי מרשים של וויסקי משנות בציר מסויימות, הלכתי לטעום.

Glenrothes vintage 1991
אף: חלש, מעט הדרי.
בפה: דליל, אלכוהולי ויבש.
פיניש: עקצוץ של אלכוהול נשאר לי על הלשון.
תכלס: טעמתי אותו אחרי נקטר אלוהי, ואולי בגלל זה הוא הרגיש כל כך חיוור.
שמחתי שבן דודתי התקרב אלי עם כוס בידו ונתן לי לטעום, ניחשתי: בורבון (Bourbon).

Four Roses single barrel
אף: חזק, פירותי ומתוק.
בפה: המתיקות האופיינית לבורבונים, גוף מלא והרבה פירות יבשים.
פיניש: מעט אצטי (טעם שאני מוצא נפוץ בבורבונים ודי מחבב) פירותי ובינוני באורכו.
תכלס: אוהב בורבונים בחוזק של 50% אלכוהול וזאת הייתה עוד דוגמה טובה לכך.

שפכתי את הגלנרוטס למרקקה (הפעם בלב שלם) ורצתי לדוכן של מזקקת מקמיארה, מזקקת הסינגל מאלט השוודית היחידה. מקימיארה הייתה ברשימת "החייב לטעום" שלי. המזקקה שנפתחה ב 1999 מתהדרת ביישון בחביות קטנות (100 ליטר) ובחביות העשויות אלון שוודי.
 
Mackmyra whisky, no age statement
אף: דבשי עם מעט כבול.
בפה: וויסקי צעיר עם גוף קליל, קצת פירותי וקצת מעושן.
פיניש: קצר, עם כבול צעיר אך עדין מאוד.
תכלס: וויסקי צעיר מדי לטעמי אך עשוי היטב, מעניין לטעום אותו כאשר המזקקה תוציא גרסה מבוגרת יותר.

הדוכנים כבר נסגרו כמעט כולם, הבנתי שזהו- נגמר האירוע ומילאתי את הכוס בפעם האחרונה.

Tomatin 15 years old
אף: העץ מורגש (מעניין, בד"כ את העץ אני מרגיש בפה או בפיניש).
בפה: גוף מלא וקרמי, הטעמים מהחבית האמריקאית מורגשים היטב (וניל ועץ).
פיניש: חריף באפטר טייסט ובינוני באורכו.
תכלס: נהניתי מאוד, נשארתי עם טעם של עוד.

האירוע נגמר בשעה 17:00 בדיוק. הם לא כמו הישראלים שימשכו עוד זמן ויתנו ללקוחות עוד איזשהו "הדרן". אסכם בכך שאמליץ בחום, לכל חובבי הוויסקי ואפילו לכאלה שלא "פריקים" של הנקטר הסקוטי.
תכלס: נהניתי מאוד ונשארתי עם טעם של עוד...

2 תגובות:

  1. יפה לך. אגב מדובר לדעתי ב glenlivet ולא libet
    אני די מתאכזב מספרינגבנק. אף פעם לא הבנתי את הנהירה אחריהם. חביבים אבל לא ממש אהובים עלי. לפחות ממה שטעמתי.

    השבמחק
  2. באיחור מחפיר הגעתי לפוסט הזה. (:
    נשמעת חתיכת חוויה. אכן, הספרינגבנקים הסטנדרטים טובים מאוד, מעודנים למדי ומאוזנים להפליא. כל הטעמים שתמצא בהם לא מסתירים את הבסיס, הם גוונים שמשתלבים בעדינות ולא קישוטים כבדים שמתיישבים על הוויסקי. הם מתאימים לחובבי וויסקי ספייסיידי שמחפשים טוויסט מתוחכם של קרבה לים, ופחות לחובבי פצצות טעם מרשימות.

    Having said that, ספרינגבנק 1966 32 שנה הוא כנראה הוויסקי הכי מתוחכם, הכי מאוזן והכי מורכב שטעמתי בחיים.

    השבמחק