המקרר

הכנת יין בבית אינו עסק פשוט, במיוחד אם יוצאים מתוך הגישה של "אם כבר, אז כבר": אם אנחנו רוצים להכין יין, נעשה זאת בצורה הכי מקצועית שאנו יכולים.

אחד האלמנטים הכי משמעותיים לייצור יין הינו שליטה בטמפרטורות, מטמפ' תסיסה (הקובעת חלק עיקרי בפרופיל טעמי היין) לטמפ' יישון. במיוחד לאור העובדה כי הקיץ הישראלי על חומו העז הינו "רוצח" יינות ידוע (בשפה מקצועית יותר: מאץ תהליכים של חמצון ופירוק של פנולים). החלטנו לבנות מקרר, או ליתר דיוק ארון קירור (יש שיקראו לו ארון קבורה), בו היין ישן את שנתו, מוגן משינויי הטמפ' הקיצוניים המאפיינים את ארצנו.

ארון הקירור היה אחד הדברים הראשונים שנבנו ביקב מיד אחרי קניית 'הערכה ליין הביתי' וכצמד אחים תפרנים (אחד בתיכון והשני חזר הרגע מחו"ל) מימון כספי לתחביב היה מאתגר.

על מנת לחסוך כסף בנינו שילדה מעץ בנין ששייפנו ודפנות מדלתות של מטבח ישן שמצאנו ברחוב. התקבל ארון עץ יציב וגדול. את הבידוד השגנו מלוחות לבידוד העשויים פוליאתילן מוקצף ודחוס (מעין קלקר חזק ולא גרגרי) בעובי 3 ס"מ. את הלוחות הדבקנו לעץ באמצעות סיליקון-RTV והרבה ממנו (רוב הדבקים האחרים לא נקשרים טוב לפוליאתילן ודבק מגע ממיס אותו).

ועכשיו לחלק המסובך - איך מקררים את כל העסק. קנינו מיני בר (למעשה המיני בר הכי גדול ומאסיבי שמצאנו). הורדנו לו בברוטאליות את הדלת ו"דחפנו" את החלק הקדמי שלו לחור שחתכנו בארון.

כעת היה לנו ארון מבודד עם מיני בר מחובר מאחור, אבל למטרה (שליטה בטמפ') עוד לא הגענו. כדי לפתור את הבעיה קנינו בקר טמפ' חקלאי. החיווט שלו היה פשוט מאוד. חיברנו את כבל החשמל של המקרר (כבל הפאזה החום) לout put של הבקר ומשם לשקע חשמל. כך למעשה כאשר הבקר חש שחם מדי הוא מספק חשמל למקרר (כולו) וכשקר מדי הוא מפסיק את זרימת החשמל למקרר.

והנה התוצאה

הבנייה של המקרר ארכה מספר לא מבוטל של סופ"שים מלאי עבודה, אך לבסוף קיבלנו את הלב הפועל של היקב, יחידת קירור גדולה דיה על מנת לאכסן בה מיכלי תסיסה ודמג'אנים, בעלת בקרת טמפ' משתנה. בקרוב, בתקווה, יתווספו אליה גם חביות.

איך הכל התחיל? נקודת מבטו של יותם

שנה לפני שאחי טס לסין (2002/3, אני הייתי בן 12 בזמנו) הוא אתגר אותי ואמר לי שרום מכינים מקני סוכר, ואנו מגדלים קני סוכר בגינה. חלוקת האחריות ביננו הייתה פשוטה וברורה, הוא דואג למזקקה ולזיקוק ואני לחבית וליישון- פשוט, לא?
כמובן שחשבתי שהוא משוגע, אבל כנראה לגורל הייתה תכנית אחרת בשבילנו...
שנה וחצי לאחר אותה שיחה (2004), בזמן שאחי היה בסין, ישבתי מול האנטרנט. הקלדתי ב'גוגל' "חבית עץ אלון", הגעתי ל"פורום יצרני היין" באתר "יין ישראלי" והתחלתי לקרוא. כמה חודשים לאחר מכן (אוגוסט 2004) החלטתי לנסות להכין יין בעצמי: הלכתי לחנות חומרי הבניין ליד הבית וקניתי פח משרדי קטן-להלן מיכל תסיסה. בזמן נסיעה לחוף פלמחים ראיתי בזווית העין מהחלון גפן, ביקשתי מאבא לעצור וקטפתי כ 5 קילו ענבים (כנראה זן המוסקט האופייני לאזור). את הענבים טחנתי בבלנדר של אמא (עם להב פלסטיק שלא יפגע בחרצנים כמובן) והתססתי עם שמרי לחם מהמקרר. לאחר כחודש החזקתי אצבעות וטעמתי את המרקחה שקראתי לה יין. הוא יצא חום עכור ומגעיל, ואפילו אחי לא הסכים לטעום אותו.
אבל אני לא הייתי מוכן לקבל את התבוסה וחודש לאחר מכך (אוקטובר 2004) ניסיתי שוב: הפעם החלטתי שיש ללמוד הרבה יותר. קראתי עוד "קצת" - למעשה את כל ההיסטוריה של הפורום (משהו כמו 150 דפי פורום מלאים בהרבה דברים שלא הבנתי). קניתי גרם שמרי יין וגרם פוספטים סולפיט (SO2). הלכתי לירקן, קניתי 5 קילו ענבים אדומים כהים ומתוקים, מעכתי, הוספתי גופרית (השם ה"עממי" ל SO2), שמרים, התססתי, סחטתי ויישנתי מעט.
מה יצא? אני כבר לא זוכר, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שנדבקתי בחיידק ומאז הוא לא הרפה.
ליום ההולדת ה-14 בקשתי את הערכה ליינן הביתי (מיכל תסיסה, דמג'אן, נשם, הידרומטר, משורה, מד חום, פוקק ומשפך קטן). את כל חסכונותיי השקעתי בבניית מקרר יצור שמשמש אותי עד היום (איך בניתי? מה עשיתי? אכתוב בפוסט מיוחד שיוקדש רק לכך).
בערך באותו הזמן קיבלתי גם החלטה מאוד חשובה: אי אפשר לעשות יין בלי לשתות יין. הרי עד אותו שלב בכלל לא אהבתי יין. קניתי שני בקבוקי יין. אני כבר לא זוכר איזה  וכנראה שלא נהניתי מהם יותר מדי...
הזמן עבר בלימודים (כן, גם בבית הספר אבל גם ברחבי הרשת) וחצי שנה לאחר מכן בספטמבר 2005 בצרתי את הבציר הראשון: 25 קילו מרלו מאזור הרי ירושלים ו-30 קילו קברנה סוביניון מאותו האזור. את היין הזה לא רק שאחי הסכים לטעום, אלא שמאז הוא הפך לשותף הכי קרוב שלי בכל ענייני היין, ובעתיד גם כל סוגי הכוהל האחרים. ועל קורותינו ומרקחותינו תקראו בפוסטים הבאים.