יום חמישי, 28 ביולי 2011

הוויסקי שההודים שותים (סיפור גאווה הודית)

כששאלתי הודים לגבי הוויסקי שהם ממליצים עליו, קיבלתי תשובות כגון טיצ'רס, ג'ק דניאלס ושיוואס ריגל (מדהים שהג'ק עולה שם יותר מאשר בארץ, בסביבות ה 200 ש"ח). "לא לא" עניתי והמשכתי: "על איזה וויסקי הודי אתם ממליצים?". כתגובה הם תמיד הסתכלו עלי בפליאה, הרי תייר "עשיר" כמוני (קרי- תרמילאי מצוי) יכול להרשות לעצמו להוציא סכום נאה על בקבוק איכותי. אולם, "איכותי" הינה הגדרה יחסית, וההודים המוקסמים מהמילה "ייבוא" נוטים להפריז באיכותם של מוצרים שידם קצרה מלהשיג.

לפני שנים מספר שמעתי על מזקקת אמרוט (Amrut), המזקקה היחידה בהודו המייצרת סינגל מאלט (כך חשבתי בזמנו). כבר לפני שנה, בביקורי הקודם בהודו, שמתי לי ליעד להשיג בקבוק שלה. כששאלתי מסביב לגבי סינגל מאלט הודי, אמרו לי כולם כי אני טועה, ולא קיים סינגל מאלט הודי. כשאני אומר "כולם", אני מתכוון לכל ההודים ששאלתי ושאלתי לא מעט. אפשר לומר כי ממש הצקתי לכל הודי שנקרה בדרכי והסכים להחליף עימי מספר מילים לגבי אותו בקבוק מאלט נכסף.
לעזרתי נחלץ האינטרנט ומחקר (לא קצר) ברשת גילה כי אמנם זה הסינגל מאלט ההודי היחיד (עובדה שתתברר בהמשך כלא נכונה), אך המזקקה החליטה החלטה שיווקית שלא למכור אותו בשוק המקומי. בין אם תחשבו כי זו החלטה תמוהה, ובין אם תהללו את הגאונות השיווקית, העובדה בעינה נותרת: אם אתם מעוניינים לרכוש בקבוק של סינגל מאלט ממזקקת אמרוט כדאי לכם לטוס לאנגליה (אגב, אני טסתי לאנגליה ושבתי עם בקבוק של מאלט בהחלט מצוין, אבל מכיוון שכתבה זו עוסקת בוויסקי שניתן למצוא בהודו אשאיר את הסקרנים רק עם האתר של המזקקה).

אחרי שהבנו כי סינגל מאלט הודי הינו (כמעט) לא בנמצא, אנו מבינים כי מה שנותר אלו בלנדד וויסקי, כלומר, ערבוב של מאלט עם גריין וויסקי.

אם צרפת (כן כן, צרפת) היא יבואנית הוויסקי הסקוטי מספר אחד בעולם, הודו הינה צרכנית הוויסקי הגדולה בעולם (מההיבט של כמות הוויסקי הנצרך במדינה). הסיבה לכך היא המחיר - ההודים לא יכולים להרשות לעצמם וויסקי מיובא ולכן רק טבעי כי רוב הוויסקי שנצרך בהודו הוא מתוצרת מקומית זולה יותר. אך זה אינו סוף הסיפור. אף יותר "מעניינת" היא העובדה כי רוב הוויסקי המיוצר בהודו הוא בעצם רום מתובל בוויסקי וכעת אסביר: וויסקי מיוצר מדגנים ואילו רום מיוצר מקנה סוכר. בהודו החמה והלחה  קנה הסוכר זמין וזול משמעותית  מדגן לצורך ייצור משקאות אלכוהוליים. לכן, היצרנים ההודיים, המחפשים להציע "וויסקי" הודי בזול לבני ארצם, מזקקים את הבסיס לוויסקי שלהם מקנה הסוכר. לבסיס זה מוסיפים תזקיקי דגנים ואף השם ישמור, תמציות טעם של וויסקי. למרות זאת אין להודים שום בעיה מוסרית/חוקית לקרוא לזה וויסקי.
מכאן ניתן להבין כי הודו היא צרכנית הוויסקי הגדולה ביותר בעולם, אך רוב הצריכה הזו אינה אמורה להקרא וויסקי ולכן האמירה הקודמת נתונה לפרשנות אישית. התוצאה, אגב, מרגישה כמו וויסקי בלנדד זול, בהחלט לא מזכירה רום בשום צורה, אך גם לא מזכירה מוצר איכותי...

הבנו כי רוב הוויסקי ההודי אינו ראוי לשמו, אולם בין הערב הרב של המותגים, קיימים מספר וויסקים אמיתיים שראוי וכדאי להכיר בדרככם להודו. במיוחד אם אתם חובבי המשקה וגם כי אלו הם משקאות הנותנים תמורה יוצאת מן הכלל למחירם.
המקום הראשון שאתחיל איתו, טבעי לי כי יתקשר לכתבה הקודמת בסדרה שעסקה בבירות ההודיות. אתם וודאי זוכרים את   United Breweries Group - החברה הללו לא נחים על שמריהם  (תרתי משמע). הם הקימו מחלקה שתעסוק במשקאות אלכוהוליים בשם (United Spirits Limited (USL. המחלקה הינה חברת המשקאות האלכוהוליים (Spirits) הגדולה בהודו והשנייה בגודלה בעולם, מרשים, לא?! כאן לא נגמרת הסגמנטציה, כי את הוויסקי האיכותי שלהם מייצרת McDowell ולה מספר מותגים:

McDowell's Single Malt  גם אני הופתעתי לגלות שקיים סינגל מאלט נוסף ועוד כזה שזמין בהודו עצמה. לדברי החברה מיושן מעל 3 שנים בחביות אלון. התוצאה היא מאלט קליל, פרחוני וצעיר.

Antiquity Rare Premium בקבוק בן 750 מ"ל של הבלנד הזה יעלה לכם כ-20 שקלים חדשים בהודו, ובמחיר המצחיק הזה תרכשו בלנד המערב מעט משני העולמות: סקוטלנד והודו. הטעם, גריין, לא בוגר, מנסה להיות קליל אך לא ממש מצליח, כנראה מפאת גילו הצעיר.

 Antiquity Blue כאן קפצנו מדרגה מהבלנד הקודם. גם בוויסקי זה נמצא קצת מסקוטלנד בבלנד, אבל החבילה הזו מגיעה מעודנת, בוגרת ומעניינת יותר. הבלנד מנסה לשלב קצת מהכל, פירותיות, פרחוניות וכבול.  אנו מקבלים בפה מעט מהכל, לא ממש מחובר או מורכב אבל בהחלט מהנה ועוד יותר מהנה בעיקבות מחירו, כ-50 ש"ח לבקבוק.

McDowell's Signature Rare או בקיצור Signature הינו המעניין בחבורה. בבלנד זה הם שילבו בין מאלט סקוטי כבולי מהאי איילה לגריין ומאלט הודי. התוצאה נותנת מתיקות של מאלט וניחוח של  כבול באף. לוויסקי יש גוף קל, הכבול שהרחנו חוזר גם בפה, והוא מעט "מעופש". הסיומת קצרה, מתוקה ומרירה לחלופין.  אמנם איני בטוח  כי התיאור היה מפתה אך זהו וויסקי שכדאי לטעום במחיר שווה לכל כיס, כ-50 ש"ח לבקבוק יעלה לכם הסיור בין הכבול של איילה, סקוטלנדולרחובותיה המעט מעופשים של הודו.

את הוויסקי האחרון שאציג כאן מייצרת ענקית משקאות אחרת Seagram India, שהיא חלק מחברת  Pernod Ricard העולמית הטוענת להיות מספר 1 בעולם בהפצת וויסקי אירי והשנייה בעולם בהפצת וויסקי סקוטי. הישג לא קטן... גם וויסקי הודי הם יודעים לעשות:     
Seagram Blenders Pride Rare Premium Whisky או בקיצור Blenders Pride הוא בלנד של מאלטים סקוטיים וגריין וויסקי הודי. אך אין זה בלנד פשוט - קיים סיפר מעניין מאחוריו: הבלנד הזה הוא תוצר של ניסוי שעשו שני ה Master Blenders פטריק ג'וזף לוטס ואבי סטפאן. הם הוציאו את החביות של הבלנד מהמחסן הקריר אל השמש ההודית החמה באינטרוואלים. צעד זה מעודד התבגרות מהירה של המשקה, מעט בדומה לתעשיית הפורט בה נותנים לחביות לשהות בשמש. במבחן התוצאה הוויסקי הזה מפיץ ניחוחות של דגנים, מאלט, קמומיל ומצאתי בו גם ניחוחות של "הקשה של הלחם". בפה יש לו גוף בינוני עם ערב רב של דגנים, לחם, עוצמתי בפה עם שמנוניות ומתיקות קלה. יופי של וויסקי, מיוחד מאוד וגם הוא במחיר ללא תחרות, יחזיר לכם עודף מחמישים שקלים חדשים. כשאתם בהודו – רוצו לקנות!


פורסם לראשונה באתר קולינריה.

יום שני, 25 ביולי 2011

קינגפישר- הבירה הנמכרת ביותר בהודו

אני במנאלי, עיירה הממוקמת בהימלאיה ההודית. היה לי יום ארוך, עליתי לנקודת תצפית על כל העמק, ועכשיו אחרי שירדתי – אני עייף וכל מה שמתחשק לי זה להביט על השקיעה עם בקבוק קינגפישר ביד. לא במקרה זה קינגפישר- כאשר כל בירה שלישית שנמכרת בהודו מתהדרת בלוגו ציפור הקינגפישר, פלא ששם המותג הפך להיות שם נרדף לבירה בהודו?

בכדי להבין מאין צצה הבירה הזו לעולם צריך להתחיל בהיסטוריה:
עוד ב 1915 בחור סקוטי בשם תומאס לישמן Thomas Leishman איחד חמש מבשלות קטנות בדרום הודו וייסד קבוצה בשםUnited Breweries Group. הקבוצה עשתה את תחילת דרכה בייצור בירות בכמויות גדולות לצבא הבריטי שישב בזמנו בהודו (שנקראה הינדוסטאן והיתה קולוניה בריטית). שנים רבות התפרנסו ב UB Group מהצבא הבריטי. ב-1947 כאשר הוקמה המדינה ההודית והבריטים עזבו, הקבוצה הייתה כבר איתנה דיה ולא התפרקה. כתריסר שנים לאחר עצמאותה של המדינה בשנות השישים הרחיבה UB Group את פעילותה וביצעה רכישה של מבשלות רבות נוספות לצד השקת בירה חדשה. כך נולדה בירת ה"קינגפישר" על שם הציפור היפייפיה שנפוצה בהודו ובמיוחד בבנגלור  (Bangalore) שם נמצאים משרדי ההנהלה של United Breweries Group.

המותג הבסיסי שלהם הינו  Kingfisher Premium Lager והוא זה שהתחיל את סיפור ההצלחה של הבירה. כיום הוא הלאגר ההודי הנמכר ביותר בעולם.
מדובר על לאגר קליל ובסיסי בעל 4.8% אלכוהול, צבע קש עם ראש קצף לבן ואוורירי. ניסיתי לתאר את הבירה באריכות אך היא סתמית למדי, עם ניחוח מעט מאלטי וגוף קל. נעימה לשתייה ומרעננת – אבל שום דבר לכתוב הביתה עליו (או כתבה).
המותג הבסיסי שלהם - נחמד לשתייה אך לא מרגש. אולם, כאן לא נגמר כל המבחר שקינגפישר מציעים.

ב-1999 הם השיקו בירה חדשה בשם Kingfisher Strong. נאמנה לשמה, חוזקה האלכוהולי מורגש, כאשר על התווית האחורית רשום "תכולת האלכוהול הינה פחותה מ 8%". כיתוב "הודי" ביותר – הם לא מתחייבים, אז מה אם הם התאגיד שמוכר הכי הרבה בירות בהודו...
כאן מדובר בלאגר חזק אלכוהולית ששיווקו תחת הסיסמה:  “Same Taste. Extra Dum”. לעניות דעתי (ולעניות בלוטות הטעם שלי) הסיסמה לא ממש מדויקת ואולי לחיוב. הבירה הזו מעניינת יותר מקודמתה: זהו לאגר בהיר (מעט כהה יותר מהקודם) מאלטי ומעט פרחוני באף, ובפה הגוף עדיין קל, המיגוז נעים ויש לנו כאן יותר מרירות ויותר טעמי מאלט מאחותה החלשה יותר. הפיניש הוא כשותי לכיוון הפרחוני וקצר באורכו.
לסיכום, זוהי בירה קלה לשתייה, אך מכילה כמות נכבדת של אלכוהול. למרות שהאלכוהול לא מורגש בפה, הוא בהחלט נוכח בהרגשת השכרות שהוא מעניק - במיוחד לאחר שנגמר הבקבוק של ה-650 מ"ל הנפוץ בהודו...

כששמעתי על המותג השלישי שאציג כאן, Kingfisher Red, ממש התרגשתי וחיכיתי לטעום אותו. סיפרו לי שזו בירת האייל של קינגפישר, ובדמוקרטיה הכי גדולה העולם (כך חלק מההודים מגדירים את מדינתם- עובדה נכונה מבחינת כמות האוכלוסייה) זהו על גדר נס של חנוכה. הבירה משווקת תחת הססמה: "All season beer", כלומר: הבירה טעימה קרה אך "טעימה יותר" גם כאשר היא מתחממת. טמפ' ההגשה המומלצת שלה מגיעה עד ל 17 מעלות צלזיוס.
אך לא רק בזה הבירה הזו מיוחדת, היא מיוחדת גם בסיפור ההשראה העומד מאחורי ההכנה שלה:
"Kingfisher Red, a Premium Gravity beer, is specially brewed to give you a distinctive taste with an oaky woody flavor, which tastes great when chilled and even better when not chilled.  It is an artistically crafted beer inspired by the traditional brewing practices of medieval European monks. The monks followed a typical process for making their beer & then matured it in oak barrels."
ועכשיו בעין ביקורתית:
קודם כל מצוין כי הבירה היא  "Premium Gravity beer" כלומר כנראה המשקל הסגולי הסופי שלה גבוהה (Final Gravity), מה שמעיד על גוף מלא יותר ומתיקות גבוהה יותר מאחיותיה.
שנית "ההשראה לתהליך יצור הבירה היא בטכניקות הנזירים האירופאיים בימי הביניים, שבזמנו יישנו את הבירה בחביות עץ אלון" שימו לב – מדובר על ההשראה לתהליך היצור. כלומר, לא יישנו את הבירה בחביות עץ (אחרת היו מתגאים בכך ולא רק בהשראה), גם אין שום אזכור לכך שמדובר באייל, מכאן ניתן להניח כי אנו עדיין עוסקים בלאגר, בדיוק כמו שאר המבחר שלהם.
הקינגפישר רד הנה בעלת תכולת אלכוהול הפחותה מ 8% (הרישום זהה לקינגפישר החזקה) ולהלן רשמי הטעימה: לאחר המזיגה יש לבירה ראש קצף לבן סמיך ויציב. עולים ממנה ניחוחות מתוקים של לתת. בפה היא מרגישה סמיכה יותר ומתוקה יותר מקודמותיה (כמו שהבטיחו לנו בתווית) עם טעמים של לתת, מולאסה ומעט כשות. הפיניש שלה בינוני באורכו עם מתיקות של מולאסה.
לסיכום: האם זה אייל או לא? השאלה נותרה לא פתורה. אמנם לא הרגשתי את טעמי עץ האלון שהובטחו לי, אך הבירה אכן מרגישה כמו אייל נעים וקליל ומומלצת בחום (בחום ההודי) במיוחד לשעות הערב כשמתחשק משקה עם יותר נוכחות בפה.
הבירה האחרונה שאסקור הנה האהובה עלי מכל שטעמתי בהודו. היא משווקת תחת הססמה "!explore your adventurous side" אולי זו הססמה המדברת מגרוני אבל ל Kingfisher Blue בעלת ה 6% אלכוהול (רשום כמקודם פחות מ...) יש ניחוחות פרחוניים ונקיים של כשות, המזכירים מעט את זן הקסקייד עם הגוון ההדרי שלו. בפה: יש לנו גוף קל, לאגרי עם מיגוז נעים, הבירה מאוד הדרית, נקייה וקלה לשתייה (דבר חיובי בחום ההודי), עם פיניש קצר מאלטי והדרי.

מדובר פה על לאגר חד ממדי אך איכותי, שנעלם מהר מדי מהכוס ומזמין למלא את הכוס הבאה. ואולי היה זה החום ההודי שדרש עוד כוס בירה קרה- בכל מקרה כשאתם בהודו וחם לכם – זו המלצתי הקרירה!

פורסם לראשונה באתר קולינריה.

יום שלישי, 19 ביולי 2011

מופיעים במכללת נתניה

לפני מספר חודשים (מרץ) פנה אלינו עמית כהן (מנהל מועדון הלקוחות של בית הספר לברמנים "זמן אמיתי" ואתר  (Workaholic וביקש להפנות אלינו מכר שלו המעוניין לעשות כתבה על הכנת אלכוהול ביתי. נענינו בשמחה. עוד באותו היום קיבלנו טלפון מאחד הכתבים שהציג את עצמו כצלם שעובד עם ד"ר ארד ניר (עורך חדשות חוץ, ערוץ 2) בפרוייקט המיועד לערוץ מקומי באיזור השרון. תיאמנו מפגש בעליית הגג ולאחר כשבוע הגיע הצוות אל ביתנו. להפתעתנו הופיעו שלושה סטודנטים לתקשורת ממכללת נתניה המשתתפים בקורס "מגזין מקוון" אצל ד"ר ארד. לזה לא ציפינו! (חוסר ניסיוננו בתחום היח"צ בהחלט בולט) למרות האכזבה הקלה החלטנו להנות מהעניין, והחבר'ה מהמכללה היו באמת אחלה.
לפני מספר ימים נזכרנו בהם בשנית והחלטנו לצלצל ולברר מה יצא מיום הצילומים. למחרת התייצב איתי אשר (הצלם) עם הדיסק של הכתבה, ותשמעו – או בעצם תראו - יצא יפה, אפילו יפה מאוד! לדעתנו הלא מקצועית בעליל ומאוד משוחדת מדובר על כתבת מגזין מעניינת שנוגעת בנושאים הקשים בתחום ועושה זאת בהצלחה מרובה... אתם יכולים לראות בכתבה את גדי דבירי מדבר על "אתגר הסטאוט", את ג'רמי וולפלד ממבשלת ג'מס מדבר על הקמת העסק, וכמובן - גם אותנו.

אז ללא הקדמות מיותרות, הנה הסירטון:

video
זה הזמן להגיד תודה לאיתי אשר, מורן יעקובי, צח דותן ורעות פורטנוי ממכללת נתניה, ובינתיים, עד הפעם הבאה...

יום שני, 11 ביולי 2011

רום בציר 2010


התאריך היה יולי 2010. שנתיים עברו מאז שזיקקנו לראשונה רום מקני הסוכר שגדלו לנו בגינה. בינתיים גדלו הקנים מחדש והספקנו להצטייד במזקקה לקראת הבציר החדש. חיפשנו מזקקה דודית, כזו שתוכל לשמש אותנו גם לתזקיקי פירות וגם לתזקיקי דגנים, ותתאים בנפחים בהם אנו עובדים (אנו מתסיסים לרוב במיכלי תסיסה של 30 ליטר- לכן רצינו מזקקה בעלת קיבולת מעט גדולה יותר). מצאנו מזקקת אלמביק מסורתית בקיבולת של 40 ליטר, עשויה מנחושת ומקורה מפורטוגל. "מזקקת נחושת" - מדוע בעצם כולם מהללים את הנחושת ממנה עשויות המזקקות המסורתיות? בשאלה זו נתקלנו פעמים רבות וחשבנו שהגיע הזמן לפתור את התעלומה.

1. הנחושת הינה מוליכה טובה של חום וקור. לכן היא מתאימה לזיקוק, כיוון שיש להעביר חום בצורה טובה בדוד הזיקוק ולהעביר קור בצורה טובה בצנרת העיבוי של המזקקה.
2. טעם התזקיק: במהלך התסיסה נוצרות תרכובות גופרתיות מהן עוזרת הנחושת להיפטר. למעשה הגופרית נקשרת עם הנחושת ויוצרת נחושת גופרתית (cooper sulfate) אשר אינה מזדקקת לתוך המוצר הסופי. 
3. הנחושת עוזרת לזרז פירוק של תרכובות אורגניות מסוימות,  וכך לתזקיק יש טעם מתוק יותר וניחוח "נקי" יותר. 

במאמר מוסגר על נחושת גופרתית בתזקיקים: לפני מספר שנים חבר הביא לנו צ'אצ'ה כפרית מגאורגיה. הצ'אצ'ה הגיעה בבקבוק משומש של שתייה קלה בחוזק אלכוהולי של כ 70% ובצבע ירקרק. הצבע הוא תוצאה של ריכוז גבוה של נחושת גופרתית במשקה. הנחושת הגופרתית בתזקיק מגיעה מהנחושת הגופרתית הנוצרת במערכת העיבוי ונשטפת עם התזקיק שעובר בה למשקה. ריכוז זה נוצר כאשר מבצעים זיקוק של נוזל עם תוספת נדיבה של SO2  בזמן התסיסה. הרבה גופרית בתסיסה = הרבה נחושת גופרתית (אגב זיקוק נוסף ישאיר את הנחושת הגופרתית בדוד הזיקוק). ונדבך נוסף לפינת הטריוויה שלנו, בזיקוק גראפה גם כן נוצרת כמות מסוימת של נחושת גופרתית שמקורה מתוספת ה SO2 אותה מוסיף היינן לזגים לאחר הפרס. זאת אחת הסיבות בגללם יצרני גאפות טובות מזקקים את הגראפה שלהם בשנית.

4. הנחושת שומרת מ Ethyl carbamate. זה הוא חומר רעיל שהיה נוצר בזיקוק בעקבות חימום היינות/שיכרים ושהווצרותו נמנעת בעקבות השימוש בנחושת. ה Ethyl carbamate נקשר לנחושת בצנרת העיבוי ונראה כמו "ג'יפה שחורה" (אפשר ורצוי לנקות אותו אחת לכמה זמן). 

וכעת בחזרה לרום שלנו:
הפעם החלטנו להיות חכמים יותר ולנסות לא לסחוט את עצמנו תוך כדי שאנו סוחטים את קני הסוכר: לכן בנינו צילייה מעל שולחן העבודה והזמנו כוח עזר, שחר מליס שהגיע עם מצבור מלא של אנרגיות חיוביות. סחטנו קני סוכר לאורך כל היום וסיימנו עם 40 ליטר של נוזל. הכמות היתה מועטה בהשוואה לחומר הגלם מלפני שנתיים. התאכזבנו קלות - מסתבר שהיו פחות קני סוכר – אך לא נורא "C'est la vie", יצא פחות רום אבל אין ספק שאיכותי...
את התסיסה הפעם עשינו עם זן שמרים חזק שזמין בארץ בשם DV-10. שמרים אלו מיועדים ליינות לבנים/יינות תוססים. הזן מסוגל לעבוד באחוזי אלכוהול גבוהים ומאופיין בדרישות מזינים נמוכות ובטעם "נקי" של היינות הנוצרים ממנו. לצד השמרים הוספנו גם מזינים קנויים וגם מעט זגי ענבים (קברנה סוביניון) בכדי שיזינו גם כן את השמרים. לכן ציפינו לתסיסה איכותית ונקייה, וכך אכן היה. לאחר שלושה שבועות הנוזל היה מוכן למזקקה.

40 ליטר שיכר קני סוכר נכנסו למזקקה בשני חלקים: קודם כל ה 25 ליטר הראשונים, שבאמצעות זיקוק ארוך ואיטי הפיקו תזקיק בו קיימת הפרדה מצויינת של לב התזקיק (החלק הנקי) וקצוותיו (החלק בו נמצאים הרבה מאותם החומרים שמזדקקים ביחד עם האלכוהול, חלקם רצויים יותר, חלקם רצויים פחות- הסוד טמון בריכוז שלהם). את אותם הקצוות הוספנו ל-15 ליטר השיכר הנוספים וזיקקנו אותם כך פעם נוספת כאשר את החלק השני של השיכר זיקקנו בפעם הראשונה. את סך הנוזל שהתקבל הכנסנו בשנית (וחלק קטן בשלישית) למזקקה לזיקוק שני- זהו הזיקוק אשר ינקה סופית את הרום שלנו ובו תתרחש הפרדה נוספת ואיכותית יותר של לב התזקיק – הוא אשר יהיה הרום אגריקולה האיכותי השני בארץ. יצאנו עם מעט מעל 8 ליטר של רום בחוזק אלכוהולי של 68%, כמות קטנה אך איכותית! 

מאז הרום עבר תהליך ארוך. הוא התיישן שלושה וחצי חודשים עם עץ אלון אמריקאי. הוספנו לו קצת Madre  (Mother Rum) שהוא הרום הכי יישן שיש למזקקה במטרה "לכוון" את התפתחות הרום לפרופיל הטעמים של אותה "האמא של הרומים". במקרה שלנו האם היתה הבציר מ 2008 שהראה איכויות יוצאות דופן. הרום המשיך לשבת עם אותם הקפיסים של האלון האמריקאי עוד מספר לא מבוטל של חודשים, עד שבגיל 10 חודשים הכרנו לו את ביתו החדש- החבית.

סיפור נחמד יש מאחורי אותה חבית, סיפור הביקור שלי (נמרוד) במזקקת Tuthilltown. החברה במזקקה מתפארים בתהליך היישון של ה"וויסקי" שהם מייצרים. הם משתמשים בחביות קטנות (קנינו מהם חבית משומשת של 3 גלון, החבית הכי קטנה שבשימוש אצלם) שעברו תהליך גילוף וחריכה מיוחדים בכדי להגדיל עוד יותר את שטח המגע עם התזקיק ששוכן בתוכם. את כל זה הם עושים מתוך הנחה שבצורה כזו הוויסקי שלהם יתיישן מהר יותר, ממש מהר יותר- כאשר הם מציינים שבחביות הפיצפוניות של ה-3 גלון הם מסיימים ליישן את הוויסקי שלהם בשלושה חודשים.
אם קראתם את הפוסט שלנו על תהליכי היישון של הרום אז אתם כבר יודעים שיש תהליכים נוספים ביישון תזקיקים פרט למיצוי הטעמים מהחבית, וכך היו גם רשמי מהטעימה (צריך לקחת בחשבון שאיני אובייקטיבי, אך יש נוספים שיסכימו איתי). למרות זאת קניתי בקבוק, את השיפון שלהם בו האגרסיביות של משקה צעיר השתלבה בצורה טובה עם האגרסיביות והחריפות של השיפון. 

בחזרה לעניין החבית שלנו חבית אחת פיצפונת מאלון אמריקאי שהתיישן בה הרום של המזקקה (אגב רום מצויין, התעקשתי לטעום). נראה כי חלק מהמודל הכלכלי של המזקקה נשען על מכירה של חביות משומשות. החביות המשומשות פחות אגרסיביות בטעמי העץ שלהם מחביות חדשות ולכן מתאימות ליישון של תזקיקים לאורך תקופה ארוכה יותר (מבלי להפוך אותם ל"מנסרה"). למעשה, כל תעשיית הוויסקי בסקוטלנד נשענת על חביות הברבן המשומשות שמגיעות מארה"ב, ועכשיו גם תחביב הרום המקומי של עבדיכם הנאמנים.
החבית עשתה את דרכה במזוודה (כן, היא כך כל קטנה), נחתה בארץ ומולאה במים (אשר הוחלפו תדירות) במשך שבוע, בכדי לנפח את העץ  ולמנוע נזילה עתידית של הרום מהחבית. "חתכנו" את הרום עם 15% של שיכר קני סוכר (מ-2006) כפי שעשינו בבציר הקודם וב-1/5/2011 הכנסנו לחבית. 

רשמי הטעימה לפני הוספת השיכר (ב 68%) ולפני החבית כללו גוף בינוני, הרבה ניחוחות וטעמי ווניל, אגוזיות קלה ומין כזו פאנקיות ומורכבות אשר מזכירה את הבציר הקודם (2008). זוכרים את ה-Madre ? מסתבר שזה עובד. עכשיו כל מה שנשאר לעשות זה להמתין בסבלנות ולעקוב אחרי ההתפתחות של הרום בחבית, להוציא אותו באיזון "המושלם" ולהחזיק אצבעות שהכל ילך כשורה. תאחלו לנו בהצלחה... 

עדכון, לרום כבר מלאו שנתיים- רשמים בפוסט הבא: רום בציר 2010 הגיע לבגרות